35 ישוע אמר להם, "אני לחם החיים. מי שיגיע אליי לא יהיה רעב, ומי שמאמין בי לעולם לא יהיה צמא. 36 אבל אמרתי לך שראית אותי ובכל זאת אתה לא מאמין. 37 כל אלה שהאב נותן לי יבואו אליי. מי שמגיע אלי אני בשום אופן לא אשליך. 38 כי ירדתי מן השמים, לא לעשות רצוני, כי אם רצונו אשר שלח אותי. 39 זה רצון אבי ששלח אותי, שעל כל מה שהוא נתן לי אסור לי לאבד דבר, אלא לגדל אותו ביום האחרון. 40 זהו רצונו של זה ששלח אותי, שכל מי שרואה את הבן, ומאמין בו, צריך חיי נצח; ואני אעלה אותו ביום האחרון. "

30 אמרו לו איפוא, "מה אם כן אתה עושה למען שלט, שנראה ונאמין לך? איזו עבודה אתה עושה? 31 אבותינו אכלו את המן במדבר. כמו שכתוב 'הוא נתן להם לחם מהשמיים לאכול'. " 32 לכן ישוע אמר להם, "בוודאי, אני אומר לכם, לא משה הוא שנתן לכם את הלחם מהשמיים, אלא שאבא שלי נותן לכם את הלחם האמיתי מהשמיים. 33 כי לחם האלוהים הוא היורד מהשמיים ומעניק חיים לעולם. " 34 אמרו לו אפוא: "אדוני, תן ​​לנו תמיד לחם זה." 35 ישוע אמר להם, "אני לחם החיים. מי שיגיע אליי לא יהיה רעב, ומי שמאמין בי לעולם לא יהיה צמא.

13 הנה שניים מהם הלכו באותו היום לכפר בשם אמוס, שהיה ששים סטודיות מירושלים. 14 הם דיברו זה עם זה על כל הדברים האלה שקרה. 15 בזמן שהם דיברו ונחקרו יחד, ישוע עצמו התקרב והלך איתם. 16 אך עיניהם לא הצליחו להכיר אותו. 17 הוא אמר להם "על מה אתה מדבר כשאתה צועד ועצוב?" אחד מהם, קליאופס, ענה לו, "אתה הזר היחיד בירושלים שלא יודע את הדברים שקרה שם בימים אלה?" 19 הוא אמר להם: "אילו דברים?" הם אמרו לו, "הדברים הנוגעים לישוע הנצרי, שהיה נביא אדיר במעשה ובמילה לפני אלוהים וכל העם; 20 ואיך הכוהנים הראשיים ושליטינו מסרו אותו לגנותו למוות, והצלבו אותו. 21 אבל קיווינו שהוא היה זה שיגאל את ישראל. כן, ומלבד כל זה, זה היום השלישי מאז שקרה הדברים האלה. 22 כמו כן, נשים מסוימות מחברתנו הדהימו אותנו כשהגיעו מוקדם לקבר; 23 וכשלא מצאו את גופתו, הם באו שהם ראו גם חזון של מלאכים, שאמרו שהוא חי. 24 חלקנו הלכנו לקבר ומצאנו את זה בדיוק כמו שהנשים אמרו, אבל הן לא ראו אותו. " 25 הוא אמר להם: "אנשים שוטים ואיטי לב להאמין בכל אשר דברו הנביאים! 26 האם המשיח לא היה צריך לסבול את הדברים האלה ולהיכנס לתפארתו? " 27 החל ממשה ומכל הנביאים, הסביר להם בכל הכתובים את הדברים הנוגעים לו. 28 הם התקרבו לכפר אליו הם הולכים, והוא התנהג כאילו הוא ילך רחוק יותר. 29 הם דחקו בו ואמרו "הישאר איתנו, כי כמעט ערב, והיום כמעט נגמר." הוא נכנס להישאר איתם. 30 לאחר שהתיישב איתם לשולחן, הוא לקח את הלחם והודה. שבר אותו, הוא נתן להם את זה. 31 עיניהם נפקחו והכירו בו ואז נעלם מעיניהם. 32 הם אמרו זה לזה "האם ליבנו לא נשרף בתוכנו, בזמן שהוא דיבר איתנו לאורך הדרך, ובזמן שהוא פתח לנו את הכתובים?" 33 הם קמו באותה שעה ממש, חזרו לירושלים ומצאו את אחד-עשרה שנאספו יחד, ואת מי שהיה איתם, 34 ואמרו, "האדון קם באמת, ונראה לשמעון!" 35 הם סיפרו על הדברים שהתרחשו בדרך וכיצד הוא זיהה אותם בשבירת הלחם.